החלטה בתיק ע"א 12133-04-11

1.         לפני ערעור על החלטתה של כב' השופטת ר' ניב מבית המשפט השלום בת"א-יפו מיום 28.2.2011, במסגרתה נדחה ערר, שהוגש על-פי סעיף 11א (א4) לחוק הספורט, תשמ"ח-1988 (להלן: חוק הספורט) ( עש"א 28031-02-11).

2.         ביום 13.7.2011 התבקשו הצדדים לחוות דעתם, באשר לשאלה מה מקור הסמכות לערעור בפני בית המשפט המחוזי, ולאור הקבוע בסעיף 12 לחוק הספורט, וכדלקמן:

"(א) אסרה או הגבילה אגודת ספורט את העברתו של ספורטאי בהתאם להוראות תקנון כאמור בסעיף 10, או שלא הסכימה להעברתו כאמור בסעיף 11א, רשאי הספורטאי לערור על החלטת האגודה לפני שופט שמינהו השר, בהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון, לענין עררים כאמור (להלן: השופט הממונה, י.ש.) .

(ב) שופט כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לאשר את החלטת אגודת הספורט, לבטלה או לשנותה."

3.         הצדדים התייחסו לשאלה שהתעוררה, וכדלקמן:

המערער מצדד בטענה כי עומדת לו זכות ערעור. זכות הערעור הינה זכות מהותית. ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום, הינה החלטה הסוגרת את התיק, ועל-כן יש לסווגה כפסק-דין. לפי סעיף 52 ל חוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום יהיה בזכות לבית המשפט המחוזי. מכאן לסמכות הנתונה לבית משפט זה.

המשיבה טוענת כי חוק הספורט מבקש להכפיף את כל העוסקים בענפי הספורט למוסדות השיפוט הפנימיים, אשר מודעים ומכירים את הלך הרוח והמציאות היום יומית של הענפים השונים. כחריג לאמור בחוק, סעיף 12 לחוק מאפשר לפנות לשופט הממונה באופן אישי, ואשר ישמש כערכאת ערעור. משכך, יש לפרש כי חוק הספורט איננו מאפשר להגיש ערעור נוסף על הערעור אשר כבר הוגש לשופט הממונה.

4.         לטעמי, הצדק עם המשיבה, ועל-כן דין הערעור להידחות.

5.         אכן, כטענת המערער, בית המשפט העליון קבע כי זכות הערעור הינה זכות מהותית. אך בד בבד עם קביעה זו, קבע בית המשפט כי זכות הערעור איננה זכות מוקנית, אלא קמה  רק על ידי הוראה מפורשת של המחוקק, וכדלקמן (בג"צ 87/85 אחמד ג'בר ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 383):

"...בבג"צ 307/51 [1], בעמ' 1069 מול אות השוליים ו, אומר השופט חשין :

" ערעור, בדרך כלל, הוא כידוע תקנה הקנויה לבעל-דין לא בזכות אלא מוענקת לו בתוקף חוק חקוק ".

זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומאטית או הקמה כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו של אדם על-ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי או לאחר התדיינו לפניה; היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה את תחומיה... אולם אין גם ערעור על ערכאה אחרת כלשהי, נמוכה יותר, אם הדבר לא הוסדר מפורשות בחוק (בג"צ 97/50 [2]; ע"פ 74/52 [3]; ע"פ 208/56 [4] ; ראה גם, למשל, סעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה, והשווה עם סעיף 21 להצעת חוק-יסוד: בתי המשפט, בעמ' 246 , על דברי ההסבר לסעיף 21 האמור, בעמ' 246 ) .

כך גם דברי י' לשם (צ'רקוב) במאמרו "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות?", הפרקליט לג (תש"מ-מ"א) 232 , 233 , שגיבש מסקנותיו, בין היתר, בעקבות המ' 5/49 [5], ובר"ע 16/66[6] .

בהעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להיווצר מכוח דברו של בית המשפט בלבד (ע"א 16/61, [7] ע"א 503/64 [8])... זכות הערעור היא הוראה שבדין המהותי להבדיל מן הדין הדיוני (ש' לוין, מהותו של ערעור חיבור לשם קבלת תואר דוקטור (האוניברסיטה העברית, 1967 ) 153 ; ע"פ 121/52 [9], בעמ' 174 ; ע"פ 122/51 [ 10 ], בעמ' 1674 ). זאת ועוד, זכות ערעור אינה קיימת בעלמא אלא היא כרוכה בסמכותו של בית-משפט מוגדר, אשר לו הוענקה הסמכות לשמוע ערעורים על ערכאות מוגדרות אחרות .

כדברי לוין, שם, בעמ' 158 - 159 :

" לא נוכל, איפוא, לראות בזכות הערעור 'זכות טבעית' משום שסמכותו של בית המשפט לערעורים לדון בערעור, גם היא אינה טבעית, אלא תלויה בקביעתו המפורשת של המחוקק.

... מאחר שאין סמכות עניינית נקבעת אלא לפי הוראות חוק חרות (או על- פיה) אין לך זכות ערעור שאינה שאובה מכוחו של חוק חרות, ותקנות לבדן, אינן יכולות (בהעדר הסמכה מפורשת לבית המשפט בחוק חרות לדון בערעורים) להעניק למתדיין שקופח זכות ערעור".

לאור האמור לעיל ניתן לסכם ולומר, כי זכות הערעור אינה נמנית עם זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות, שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק (ראה: ע"א 723/74 [ 11 ] , בעמ' 295 ; בג"צ 337/81 [ 12 ], לפי העניין); כדי להקים זכות זו דרושה הוראה של החוק החרות, ובהעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת. כפועל יוצא מן המובא לעיל עולה ממילא, כי אי-חקיקתה של הוראת חוק כאמור איננה, כשלעצמה, בגדר פגיעה בזכות יסוד; במלים אחרות, אי - הכללתה של הוראה בדבר זכות ערעור בצו בדבר הוראות ביטחון איננה בגדר פגיעה בזכות יסוד".

6.         עוד בהקשר זה יש להפנות לאשר נקבע בפרשת אברהמי (רע"א 5515/95 מדינת נ' אברהמי, פ"ד נא(3) 280). באותו עניין דן בית המשפט העליון בפירושו של סעיף 171 לחוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973. סעיף זה קובע כי בית המשפט לימאות, כהגדרתו בחוק, יישב כבית משפט לערעורים על החלטה של בית הדין המשמעתי, והחלטתו תהיה סופית. בית המשפט העליון בחן מה פירושה של "סופיות" זו.